יש לנו שכל נפלא ומורכב ביותר. הוא פותר בעיות בפיזיקה, חושף את סודות היקום ויודע להכין קפה. וכן, כמו כל כלי, הוא גם יכול לשמש כאמצעי להרוס ולגרום לכאב.
מתי שהוא, בערך בשנתו הראשונה של התינוק, ותוך כדי עידוד החברה וההורים, התינוק מתחיל לזהות את עצמו עם השכל. העצמי שלו "נדבק" למונחים אבסטרקטים כשם ומדינה. שייכות מתחילה להיווצר. ואיתה האגו. עם השנים, הכלי הנפלא שנקרא השכל, מתחיל להצמיד תוויות לכל מה שהוא תופס. "זוהי טבעת" "זהו צעצוע" "זהו שמי". ובמקום לראות את העולם כפי שהוא, הוא מתחיל לראות את העולם דרך הבחנות ביקורתיות ושיפוטיות שמקורן באגו.
ראיה כזו של המציאות, היוגים טוענים, היא מקור הסבל. כמעט בכל רגע בחיינו השכל שלנו שופט ומקטלג, מבקר ומגדיר. התנועה המנטלית הבלתי פוסקת הזו מסתירה ומטשטשת את האני האמיתי, זה שהתבונן בעולם בפליאה דרך עיני התינוק שנולד, בטרם התפתחה בו תחושת ה"אני במרכז" המאפיינת כל-כך את העידן שבו אנו חיים.
פסח הוא זמן של ניקוי והתנקות. זמן שבו ניתנת לנו הזדמנות לשפוט פחות, לבקר פחות וכך להתקרב יותר אל תחושת החופש והשחרור הקיימות ממילא בתוכנו. שהן הן אנחנו. מי ייתן והפסח הזה נבין שהשכל הנפלא שלנו הוא כלי. ונניח אותו מדי פעם במחסן. עד שבאמת נצטרך אותו.