לפני כעשר שנים ביקרתי בהודו בפעם הראשונה, ושם נחשפתי ליוגה.
על אף שהכרתי רק את "איבר" התרגול הפיזי מתוך שמונת איברי היוגה, התאהבתי ממבט ראשון. הרעיון שבתחזוקת הגוף, המשלב נשימה מודעת ומסונכרנת,  קסם לי, ונשמע לי מאוד הגיוני, לאחר שנים של פעילויות ספורטיביות שבו הדגש היה בעיקר על העומס, הכמות והתוצאה.

עשור אחרי, ומעולם לא הפסקתי ללמוד דברים חדשים. אני חושב שיש לי עוד יותר שאלות מהיום שהתחלתי. בשנים האחרונות היוגה הפכה לתורתי המשמשת כדרך חיים, השקפת עולם, ולמשענת תומכת קשקל וכשקשה, ולמעשה משקל היוגה כתפיסת חיים עלה לראשונה על משקל כח ההתמדה של החיים כפי שהיכרתי. החל מאנטומיה וחינוך גופני, דרך התבוננות מפוקחת, מודעות לנשימה, לתזונה, לאתיקה, להכרה, ל state of mind, ועד להתעמרות בלתי פוסקת עם המושג: "חופש".
שנים קודם טיפחתי את יכולות המולטיסטקינג שלי, ואתגרתי עצמי עם ניהול מוצלח של מספר דברים במקביל.  זהו כלי עבודה חישובי ותפעולי חשוב ללא ספק. ביוגה גיליתי שלהיות במצב של  zero tasking זה מאתגר ומועיל עוד יותר. ולהיות ב state of NO mind מאפשר שליטה מבוקרת יותר על ה mind  ואת החופש שלי להחליט מתי להשתמש בו ומתי לא.

אני מתרגל פעם-פעמיים בשבוע.  קראתי מספר ספרים, שמעתי הרצאות, ונחשפתי למספר מאוד קטן של מורים ששינו את איכות החיים שלי לחלוטין.
ובכל הקשור ליוגה, הכל (בהכללה) נשמע ומרגיש לי נכון.
כל תרגול ניראה ומרגיש קצת אחרת. אחרי כל תרגול אני מרגיש אחרת.
ההכנות לתרגול יוגה בערב, מלווות אותי רוב היום. החל בכוונה, דרך תיכנון ארוחת ערב לשלוש שעות לפני, והגעה לתרגול חצי שעה קודם, מה שמותיר לי מספיק זמן כדי "להוריד הילוכים" בהדרגה, להירגע מהיום העמוס, לשמוע קצת מוזיקה בדרך, לכבות את הטלפון, ולהגיע במצב הכי מוכן לתרגול.
היורט של לימור, הוא מקדש עבורי. מקום מפלט בו אני מחובר לעצמי, בלי מסיחים ובלי מסכים. ממש כמו בצלילה, שהדבר היחיד שדומיננטי בו הוא צליל הנשימה.
את הדקות שלפני השיעור אני משתדל להקדיש לכוונה ולהקשבה לצרכי הגוף. פיתול, מתיחה, הרמת רגליים או סתם שכיבה על הגב. בסיום תרגול כל פעם מחדש, ישנו רגע יוקרתי ומיוחד, שבו אני חש צורך עז להמשיך את התרגול… לעד!  זהו בדיוק הרגע שנותן לי משמעות, נצרב עמוק עד לתרגול הבא, ודוחק בי ליישם את שלמדתי, גם בחיים שמחוץ ליורט ובלי מזרון.

יניב